שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי. תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ. אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי. אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב.
Die Rose Jakobs jubelte und freute sich, als sie zusammen das Blau Mordechais sahen. Ihre Rettung warst Du für immer, und ihre Hoffnung in jeder Generation. Zu verkünden, dass alle, die auf Dich hoffen, nicht beschämt werden, und jene, die bei Dir Zuflucht suchen, nicht in Ewigkeit zu Schanden werden. Verflucht sei Haman, der mich vernichten wollte; gepriesen sei Mordechai, der Jude. Verflucht sei Seresh, die Frau, die mich erschreckte; gepriesen sei Esther, die für mich eintrat, und auch Charbona möge zum Guten gedacht werden.