בראשית ברא
התורה נפתחת בבריאת השמים והארץ בידי ה'. בתחילה העולם תוהו ובוהו, ריק ושומם, וחושך על פני תהום, וה' מתחיל להביא סדר בקראו לאור להיות. במשך ששה ימים מבדיל ה' בין האור לחושך ובין המים לרקיע, מקווה את הימים כדי שתיראה היבשה, וממלא את העולם בצמחים, בשמש ובירח ובכוכבים, ובדגים, בעופות ובחיות הארץ. ביום הששי בורא ה' את האדם בצלמו, זכר ונקבה, מברך אותם ומפקיד בידם את הארץ ויצוריה. ה' מביט בכל אשר עשה ורואה כי טוב מאוד.
היום השביעי
משהושלמה מלאכת הבריאה, שובת ה' ביום השביעי ומקדש אותו. זו השבת, הדבר הראשון בתורה שה' קורא לו קדוש, מובדל לא בזכות חפץ או מקום אלא בזכות המנוחה עצמה. בהפסקתו ממלאכת היצירה טווה ה' מקצב של עמל ומנוחה בתוך עצם מארג העולם. עבור הקורא הופך יום זה לתזכורת שבועית שלעולם יש בורא, ושבני האדם מוזמנים לעצור, להתבונן ולהתחדש.
גן עדן
אחר כך שבה התורה אל האדם במבט מקרוב. ה' יוצר את אדם מעפר האדמה, נופח באפיו נשמת חיים ומניח אותו בגן עדן לעבדו ולשמרו. ה' מתיר לאדם לאכול מכל עץ מלבד אחד, עץ הדעת טוב ורע, ומזהיר כי אכילה ממנו מביאה מוות. בראותו כי לא טוב היות האדם לבדו, יוצר ה' את חוה לעזר כנגדו, והשניים מתאחדים כאיש ואשתו, בלא בושה ובנחת בתוך הגן.
קול הנחש
הנחש, ערום מכל החיות, פונה אל חוה ומשכנע אותה כי אכילה מן העץ האסור לא תביא מוות אלא חכמה. היא אוכלת, נותנת גם לאדם, ועיניהם נפקחות; מודעים לפתע לעירומם, הם תופרים לעצמם כיסויים ומתחבאים מפני ה' בין העצים. כשה' קורא, אדם מאשים את חוה וחוה מאשימה את הנחש, וכל אחד מקבל את התוצאות הנובעות מן הבחירה שנעשתה. ה' מלביש את בני הזוג ומשלח אותם מגן עדן, ומציב שומר בפתחו כדי שלא יוכלו לשוב אל עץ החיים. החיים מחוץ לגן נושאים מעתה עמל, כאב ומוות, אך גם את כבודה של החירות המוסרית.
שני אחים
מחוץ לגן נולדים לאדם ולחוה שני בנים, קין והבל. שניהם מביאים מנחה לה': הבל מביא ממיטב צאנו וקין מפרי האדמה, וה' פונה אל מנחת הבל אך לא אל מנחת קין. ה' מזהיר את קין ברוך שהחטא רובץ לפתח וכי עודנו יכול למשול בו, אך קין, אחוז קנאה, קם על אחיו בשדה והורגו. כשה' שואל היכן הבל, משיב קין בשאלה המצמררת השומר אחי אנוכי. הוא נדון לנוע ולנוד בארץ, אך ה' שם עליו אות מגן, ואינו נוטש אף את הרוצח הראשון.
עשרה דורות
אחר כך מונה הפרשה עשרה דורות מאדם דרך בנו שת והלאה, שושלת ארוכה של שנות חיים מופלגות המובילה את סיפור האנושות אל נח. ביניהם חנוך, המתהלך עם ה' ונלקח אליו. אך ככל שמתרבה האנושות, הולך העולם ומשחית את דרכו, עד שהתורה מתארת את הרשעה ממלאה את הארץ וכל יצר מחשבות לב האדם פונה אל הרע. ה' מתעצב אל לבו על אשר נעשתה האנושות ומחליט להביא מבול, אך הפרשה נחתמת בנימה שקטה של תקווה: נח מוצא חן בעיני ה'. שורה אחת זו פותחת את הדלת לסיפור ההתחדשות הנפרש בפרשת השבוע הבא, נח.