התקרבות לאחר אובדן
הפרשה פותחת בהיזכרות במות שני בניו של אהרן, שהתקרבו יתר על המידה אל השכינה, וה' מדבר אל משה מתוך אזהרה שנולדה מאותו אובדן. אין אהרן רשאי להיכנס אל קודש הקדשים, החדר הפנימי ביותר שבו שורה שכינת ה' מעל הארון, בכל עת שיחפוץ. רק ביום אחד קבוע, ורק דרך עבודה ערוכה בקפידה, יוכל לעבור מבעד לפרוכת ולחיות. הקרבה אל ה', מלמדת התורה, היא מתנה רבת עוצמה שיש לגשת אליה מתוך יראה ולא לחוטפה.
יום הכיפורים
ה' מפרט את עבודת יום הכיפורים. אהרן מניח בצד את בגדי הזהב ולובש בדי לבן פשוטים, מקריב פר לכפר על עצמו ועל ביתו, ולוקח שני שעירים בעבור העם. גורלות מוטלים על השעירים: אחד קרב לה' כחטאת, והשני, נושא את חטאי העם המתוודים, משולח אל המדבר לעזאזל. אהרן נכנס אל קודש הקדשים בענן קטורת ומזה דם לטהר את המקדש, והתורה קובעת זאת כחוק עולם: בעשור לחודש השביעי מענים העם את נפשם ושובתים, ומתכפר על כל ישראל.
מקום אחד לקרבנות
לאחר מכן אוסרת התורה על העם לשחוט קרבנות בכל מקום כרצונם, כדרך שהיו עושים בשדה הפתוח. כל קרבן חייב להיות מובא אל פתח אוהל מועד, כדי שהעבודה תופנה אל ה' לבדו ולא אל שעירי השדים שאותם התפתו אחדים לעבוד במדבר. בכנסה את כל עבודת הקודש אל מקום אחד, מגינה התורה על העם מפני שיבה אל דרכי העמים אשר סביב. העבודה, היא מדגישה, אינה המצאה פרטית אלא פנייה משותפת אל ה' האחד.
הנפש שבדם
הפרשה מלמדת שאין העם רשאי לאכול דם, כי נפש כל בשר קשורה בדמו, אשר נתן ה' על המזבח לכפר. הצד עוף או חיה לאכילה חייב לשפוך את דמם ולכסותו בעפר, ולנהוג אף בסעודה רגילה מתוך יראה כלפי החיים שנדרשו לה. דינים אלו מנחילים כבוד עמוק לחיים ולסוד שנושאת עצם חיותה של בריה. לאכול מתוך מודעות, רומזת התורה, הוא עצמו סוג של קדושה.
קדושת המשפחה
הפרשה חותמת בדינים השומרים על צנעת חיי המשפחה, ואוסרים קשרים הפוגעים באמונה ובקדושה שבהם. ה' מעמיד דינים אלו אל מול דרכי מצרים, שבה ישבו ישראל, וכנען, שאליה הם הולכים, וקורא לעם ללכת תחת זאת בחוקותיו ולחיות. התורה מזהירה שהפרות כאלה מטמאות את הארץ עד שלא תוכל עוד לשאת את יושביה, ומאיצה בישראל לשמור על גבולות אלו ולהישאר מובדלים. הקדושה, כאן, מגיעה אל הפינות הצנועות ביותר של חיי האדם ומבקשת שגם הן יישמרו בנאמנות.