אש התמיד
הפרשה נפתחת בעולה, הקרבן העולה כליל לה' על גבי המזבח. הכהן לובש בגדי בד מדי בוקר כדי להרים את הדשן, ובלבוש אחר הוא מוציא אותו אל מקום טהור מחוץ למחנה. יותר מכל, מצווה התורה שהאש על המזבח תבער תמיד ולא תכבה לעולם, ומוזנת באמונה יום אחר יום. להבה זו שאינה פוסקת נעשית סמל לדבקות יציבה, לעבודה השקטה והמתמדת העומדת בבסיס כל רגע נשגב של עבודת ה'.
המנחה ומתנתה
לאחר מכן באים דיני המנחה, קרבן הסולת והשמן. הכהן קומץ ממנה ומקטיר על המזבח, והשאר נאכל בידי הכהנים כלחם קודש קדשים בתחום המקודש. התורה מתארת גם את הקרבן המיוחד שאהרן וכל כהן גדול לאחריו מביאים ביום שהם מתחילים את עבודתם, מנחה הניתנת כליל לה' ואינה נאכלת. במתנות אלו הופכים המרכיבים הפשוטים ביותר, סולת ושמן, לכלי של התקרבות.
חטאת ואשם
התורה עוברת אל החטאת והאשם, הקרבנות המתקנים את הקשר שבין האדם לה' לאחר חטא או מעילה בקודשים. היא מלמדת היכן נשחט כל אחד, כיצד נזרק דמו ואילו חלקים רשאים הכהנים לאכול. כלים שבלעו מן הקרבן טעונים מריקה ושטיפה או שבירה, כדי לשמור על קדושת מה שנגע במזבח. כאן הכפרה אינה מופשטת: היא מתרחשת דרך מעשים זהירים ומוחשיים המשיבים את מה שנפגם.
תודה ושלמים
השלמים נחלקים בין המזבח, הכהנים ומי שמביא אותם, סעודה הנאכלת בשמחה לפני ה'. צורתם האישית ביותר היא קרבן התודה, שמביא מי שניצל מסכנה או מחולי ומבקש להביע את הכרת טובתו. התורה קוצבת זמן לאכילת הבשר ואוסרת אכילת חלבים מסוימים וכל דם, ומקצה לכהנים את החזה ואת שוק הימין כמנתם. הכרת הטוב, כאן, נועדה גם להיחגג וגם להיות משותפת עם אחרים.
שבעת ימי המילואים
בפרק החותם מקהיל משה את כל העדה ומקיים את מצוות ה' לקדש את הכהונה. הוא מלביש את אהרן בבגדי הכהן הגדול, מושח בשמן את המשכן ואת כליו, ומקריב את פר המילואים ואת האילים. הוא נותן מן הדם על תנוך אוזנם, על בוהן ידם ועל בוהן רגלם של אהרן ובניו, ומקדיש את יכולתם לשמוע, לעשות וללכת בעבודת ה'. שבעה ימים הם שוהים בפתח אוהל מועד ועושים את כל אשר ציווה ה', מוכנים עתה להתחיל.