היום השמיני
לאחר שבעת ימי ההכנה מגיע היום השמיני, ואהרן ניגש להתחיל את עבודתו ככהן גדול. על פי הוראות משה הוא מקריב קרבנות לעצמו ולעם, ומבקש כפרה וברכה בראשית חייו של המשכן. משה ואהרן מברכים את העם, וכבוד ה' נגלה אל האומה כולה. אז יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את הקרבנות שעל המזבח, והעם צוהל בשמחה ונופל על פניו. השמים עצמם השיבו, והמשכן מתמלא בשכינה.
אש זרה
בעיצומה של שמחה זו לוקחים שני בניו הבכורים של אהרן, נדב ואביהוא, את מחתותיהם ומקריבים לפני ה' אש זרה אשר לא צוותה. שוב יוצאת אש מלפני ה', אך הפעם היא אוכלת אותם, והם מתים במקדש עצמו שבו שירתו. משה אומר לאחיו שה' דיבר על התקדשותו דרך הקרובים אליו. מול אובדן שאין לו מילים, אהרן שותק, ושתיקתו היא תשובה עמוקה מכל דיבור.
בעקבות האבל
גופות הנערים נישאות אל מחוץ למחנה, ואהרן ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, מצטווים להמשיך בעבודת הקודש ולא לקטוע את יומו הראשון של המשכן באבל פומבי. ה' מצווה שלא ייכנסו הכהנים אל המקדש שתויי יין, כדי שיוכלו להבדיל בין הקודש לחול וללמד את העם בבהירות. אז מתעורר ויכוח על קרבן שנשרף ולא נאכל, וכאשר אהרן מסביר את טעמו ביום הצער הזה, משה מקבל את דבריו. גם בתוך האבל, עבודת ה' נעשית בבהירות ובקפידה.
טהור וטמא
הפרשה פונה אל דיני החיות שמותר לבני ישראל לאכול. בבהמות היבשה מותרות רק אלו המעלות גרה ומפריסות פרסה שסועה כאחת, והתורה נוקבת בשמות בעלי חיים מוכרים הנושאים סימן אחד אך לא את חברו. החיים במים צריכים סנפיר וקשקשת כדי שיהיו מותרים באכילה, וניתנת רשימת עופות אסורים לצד דיני השרצים המעופפים. הבחנות אלו הופכות את שולחן היומיום למקום שבו הקדושה נעשית מעשה.
עם קדוש
התורה מפרטת כיצד מגע בנבלות של בריות מסוימות מטמא, ומגיע אף אל כלי הבית ואל התנור, ומתייחסת אל השרצים הרומשים על הארץ. בכל אלו עוברת קריאה אחת: על העם להתקדש ולהיות קדושים, כי ה' קדוש. הפרק מסיים בכך שהוא מונה את תכליתו שלו, להבדיל בין הטמא לטהור ובין החיה הנאכלת לזו שאינה נאכלת. הקדושה, מלמדת הפרשה, נבנית לא רק ברגעים גדולים אלא בבחירות הפשוטות של כל יום.