הדרך חזרה
הפרשה נפתחת בטהרת המצורע, מי שנשא צרעת ועתה נרפא. בטקס של יופי שקט יוצא הכהן לקראתו אל מחוץ למחנה, ולוקח שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת וענף אזוב. ציפור אחת נשחטת על מים חיים בכלי חרס, והשנייה נטבלת בדמה ומשולחת לעוף חופשית על פני השדה הפתוח. הציפור המשולחת נושאת את דמות הנפש המושבת אל שמים פתוחים, שכבר אינה כלואה בנגעה.
קרבנות היום השמיני
הנרפא מכבס את בגדיו, מגלח את שערו וטובל, ואז ממתין שבעה ימים בטרם ישלים את שיבתו. ביום השמיני הוא מביא את קרבנותיו, והכהן נותן דם ושמן על תנוך אוזנו הימנית, על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית, ומקדש מחדש את יכולתו לשמוע, לעשות וללכת. למי שידו אינה משגת מנמיכה התורה את הקרבן אל אשר ידו משגת, בלא לגרוע מן הקבלה. כל הטקס בנוי להשיב לא רק את טהרתו של אדם אלא גם את מקומו בקרב עמו.
בית נגוע
לאחר מכן מתארת התורה מקרה יוצא דופן שיתרחש משתשב ישראל בארצו: צרעת המופיעה בקירות הבית. בעל הבית בא אל הכהן ואומר, למעשה, שכעין נגע נראה בביתו, והכהן בוחן את השקערוריות הירקרקות או האדמדמות שבאבנים. הבית נסגר שבעה ימים, אבניו הנגועות מחולצות ומוחלפות, ואם שב הנגע, מנותץ הבית כולו. כאן הקריאה לחשבון נפש מגיעה אל עצם המקום שבו אדם חי, ומבקשת ממנו לתת דעתו על אופן ניהול ביתו.
טהרת הגוף
הפרק האחרון פונה אל מצבי הטהרה הקשורים לזיבות הטבעיות של הגוף, לגברים ולנשים, הרגילות והחריגות כאחת, ובכללן הימים שסביב מחזורה החודשי של האישה. התורה נוהגת במקצבי הגוף הללו בכבוד פשוט, ומתארת כיצד כל מצב טומאה חולף נפתר במעבר הזמן, בטבילה במים, ובמקרים מסוימים בקרבן. אין אלו אותות של חטא אלא הגאות והשפל הרגילים של חיי הגוף, שניתנו להם מבנה ומשמעות. בהם נשזר הקודש אל תוך המציאות האנושית ביותר.
לשכון עם הקודש
הפרשה מסיימת בציון התכלית שמאחורי כל הדינים הללו: שיהיו בני ישראל מודעים למצבי טהרתם כדי שלא יטמאו את המקדש הניצב בקרבם. שכינת ה' שורה בקרב העם, וקרבה זו מבקשת מהם להתהלך בעולם מתוך מודעות וזהירות. רחוקים דינים אלו מהרחקת ה' מחיי האדם, ולהפך הם מניחים שה' קרוב דיו עד שאופן חיינו אכן חשוב. הטהרה, בסופו של דבר, עניינה להיות ראוי לשכון לצד הקדושה.