ה' קורא אל משה
הספר נפתח במילה רכה אחת: ה' קורא אל משה, בעדינות ובשמו, מתוך אוהל מועד. רק לאחר שהמשכן נבנה ומלא בכבוד ה', מזמין הקול האינטימי הזה את משה פנימה לקבל את חוקי העבודה. הנימה נקבעת כבר מן הפסוק הראשון: מה שבא אחריו אינו פולחן קר אלא הזמנה לקשר. ממקום מפגש זה ילמד ה' את ישראל כיצד לגשת אליו.
העולה
הקרבן הראשון המתואר הוא העולה, שכולה עולה על המזבח ונאכלת כליל באש. אדם יכול להביאה מן הבקר, מן הצאן, או, לדלי האמצעים, כזוג עופות, כך שאיש אינו נדחה מחמת חוסר עושר. המביא סומך את ידיו על הבהמה ומקריב אותה כולה לה', בלא להותיר דבר. העולה מבטאת מסירות מוחלטת, מתנה הניתנת כולה כלפי מעלה.
מנחת הסולת
אחריה באה המנחה, קרבן צנוע של סולת בלולה בשמן ולבונה, לרוב מתנתו של מי שאין ידו משגת בהמה. חלקה נשרף על המזבח והשאר ניתן לכהנים לאכול. אין להוסיף שאור או דבש, אך מלח מלווה כל קרבן כאות לברית עולם עם ה'. התורה מוקירה את המנחה לא פחות מן הקרבן הגדול ביותר, כי ה' מודד את הלב, לא את המחיר.
השלמים
השלמים, קרבן השלום והשלווה, ייחודי בכך שהוא נחלק. חלביו נשרפים על המזבח לה', מנות מסוימות ניתנות לכהנים, והשאר נאכל בידי המביא, יחד עם משפחתו וידידיו. זהו קרבן של שמחה והכרת טובה, לרוב מובא כתודה או לציון חגיגה. סביב קרבן זה נאספים ה', הכהנים והעם, כביכול, אל שולחן אחד.
כשאנו חוטאים בשגגה
התורה פונה אל החטאת, הקרבן המובא על חטאים שנעשו בשגגה, כשאדם עובר עבירה בלא כוונה. מקרים שונים נידונים בזה אחר זה: הכהן הגדול המשוח, העדה כולה, נשיא ויחיד רגיל, לכל אחד סדר משלו. המערכת המדורגת מגיעה עד דלי האמצעים, שיכולים להביא עופות או אף מעט סולת, כך שהכפרה לעולם אינה מחוץ להישג יד. ביסוד הכל רעיון עמוק: אף עוול בשגגה מותיר רושם התובע תיקון.
לתקן את המעוות
לבסוף מתארת הפרשה את האשם, קרבן האשמה המובא על עוולות מסוימות. ביניהן המעילה בדבר שהוקדש למשכן, מקרים של אשמה מסופקת שבהם אדם אינו בטוח אם חטא, ובגידה באמון בשבועת שקר, כגון הכחשת חוב או החזקת מה ששייך לזולת. במקרים האחרונים אין הקרבן לבדו מספיק: על החוטא להשיב תחילה את מה שלקח ולהוסיף עליו חמישית. המסר ברור, שהפיוס עם ה' כרוך בתיקון היחסים עם בני אדם.