חוק שמעל הטעם
הפרשה נפתחת בדין פרה אדומה, שאפרה מעורב במים לטהר כל מי שנטמא במגע עם המת. באורח מוזר, אותו אפר עצמו המטהר את הטמא מטמא את המכינים אותו. התורה קוראת לזה חוק, גזרה שאנו מקיימים משום שה' ציווה, אף כשהגיונה נשגב מבינתנו. הוא ניצב בראש הפרשה כלקח בבטחון בה' במקום שבו התבונה לבדה אינה יכולה להוביל.
מי מריבה
מרים מתה בקדש, ועם לכתה נעלמת הבאר שליוותה את העם, ומותירה אותם בלי מים. העדה רבה במרירות עם משה ואהרן, הפונים אל ה' לעזרה. ה' אומר למשה לדבר אל הסלע כדי שייתן מימיו, אך משה מכה בסלע פעמיים תחת זאת. מים זורמים בשפע לכל לשתות, אך משום שמשה ואהרן לא קידשו את ה' לעיני העם כמצווה, גוזר ה' ששניהם לא יובילו את ישראל אל הארץ.
אובדן אח
ישראל מבקש ממלך אדום מעבר בשלום דרך ארצו, אך הוא מסרב ויוצא כנגדם בכוח רב, והעם נוטה מן הדרך. בהמשך מסעם הם מגיעים אל הר ההר, ושם אומר ה' למשה שהגיעה עת אהרן. משה מעלה את אחיו אל ההר ומעביר את בגדי הכהונה לאלעזר בנו של אהרן, ואהרן מת שם בשלום. כל בית ישראל מבכה אותו שלושים יום, מתאבל על הכהן הגדול העדין שאהב שלום ורדף שלום.
נחש הנחושת
כאשר מלך ערד תוקף ולוקח שבויים, נודר ישראל לה' ומכריע אותו. אך עד מהרה קצה נפש העם בדרך הארוכה, והם מדברים בה' ובמשה ומתלוננים שנפשם קצה במן. בתגובה שולח ה' נחשים שרפים שנשיכתם ממיתה, והעם מתוודה על חטאו ומתחנן להקלה. ה' אומר למשה לעשות נחש נחושת ולשים אותו על נס, וכל הנשוך מביט בו וחי, נושא את עיניו ואת לבו בחזרה אל ה'.
שירה וניצחונות
מצב הרוח מתרומם כשישראל ממשיך במסעו, והעם שר שירה שמחה לבאר שנתנה להם מים לאורך המדבר. בהתקרבם אל הארץ הם מבקשים מסיחון מלך האמורי מעבר, וכשהוא תוקף תחת זאת, מכריע אותו ישראל ויורש את ארצו. הם ממשיכים וכובשים גם את עוג, מלך הבשן האדיר. הקריאה מסתיימת כשהעם חונה בערבות מואב, מעבר לירדן מול יריחו, על סף הארץ המובטחת ממש.