משא הלויים
הקריאה נפתחת בהשלמת מפקד משפחות הלויים שהחל בפרשה הקודמת. ה' מצווה את משה למנות את בני גרשון ואת בני מררי ולהטיל עליהם את תפקידיהם: לשאת את יריעות המשכן, את מכסיו, את קרשיו ואת עמודיו בכל עת שהעם נוסע. כל משפחה נושאת את חלקה במשא הקודש. יחד הם מבטיחים שמשכן ה' יוכל להתפרק, להינשא ולהיות מוקם מחדש בכל שלב של המסע.
שמירת המחנה
ה' מצווה לשלח את הטמאים אל מחוץ למחנה לזמן מה, כדי שהמקום שבו שורה שכינתו יישאר טהור. לאחר מכן פונה התורה אל היושר שבין אדם לחברו: החוטא לזולתו חייב להתוודות, להשיב את הגזלה ולהוסיף עליה חמישית. טהרת המחנה אינה גופנית בלבד אלא גם מוסרית. קהילה קדושה נסמכת על כפיים נקיות ולבבות ישרים לא פחות מאשר על גבולות של טהרה.
הסוטה
הפרשה מתארת את דין הסוטה, אישה שבעלה חושד בה בבגידה כשאין עדים להכריע בדבר. היא מובאת אל הכהן ומשקים אותה מים מיוחדים שנועדו לגלות את האמת, לנקות את שמה או לאשש את הבגידה. מאחורי הטקס המרעיש עומדת דאגה עמוקה לאמון, לקנאה ולשלום בתוך הנישואין. חכמינו אף מציינים שה' מתיר למחוק את שמו הקדוש במים למען השבת השלום בין איש לאשתו.
נדר הנזיר
בהמשך בא דין הנזיר, אדם הנודר נדר של קדושה מיוחדת לזמן קצוב. הנזיר נמנע מיין ומענבים, מגדל את שערו ואינו מספרו, ונזהר מכל מגע עם המת. בתום הזמן מביא הנזיר קרבנות ושב אל חיי היום יום. הנדר פותח דרך להתעלות מתוך ריסון עצמי, אך התורה מבקשת מן הנזיר להביא גם קרבן חטאת, רומזת שהקדושה אינה בשלילת מתנות החיים אלא בקידושן.
ברכת כהנים
ה' מוסר לאהרן ולבניו את המילים שבהן יברכו את עם ישראל: שה' יברך אותם וישמרם, יאר פניו אליהם ויחונם, וישא פניו אליהם וישם להם שלום. שלושת הפסוקים הקצרים האלה נאמרים על קהילות ישראל ועל ילדיהם מאז ועד היום. אף שהכהנים מבטאים את המילים, מבהירה התורה שה' הוא המברך. הכהנים אינם אלא הצינור שדרכו זורמת הברכה.
קרבנות הנשיאים
הפרשה נחתמת בחנוכת המשכן, כשנשיא כל אחד משנים עשר השבטים מביא קרבן. תחילה הם מגישים עגלות ובקר לסייע בנשיאת המשכן, ואחר כך, במשך שנים עשר יום, מקריב כל נשיא מערכת מתנות זהה למזבח. התורה מונה את קרבן כל נשיא במלואו, זה אחר זה, אף שכולם זהים. בכך היא מלמדת שתרומת כל שבט יקרה כשלעצמה, והקריאה מסתיימת כשקול ה' מדבר אל משה מעל הארון, מבין שני הכרובים.