תרים את הארץ
ה' אומר למשה לשלוח שנים עשר אנשים, נשיא מכל שבט, לתור את ארץ כנען. הם עוברים בה ארבעים יום, רואים את עריה ואת יושביה וכורתים אשכול ענבים אחד גדול כל כך עד שהוא נישא במוט בין שני אנשים. הארץ אכן עשירה, זבת חלב ודבש, כפי שהבטיח ה'. התרים שבים ובידיהם פריה, וכל האומה נאספת לשמוע את אשר מצאו.
דיבת הארץ
עשרה מן התרים מודים שהארץ טובה אך מתעקשים שאי אפשר לכובשה: הערים בצורות, יושביהן ענקים, ולעומתם חשו התרים כחגבים. רק כלב ויהושע חולקים עליהם, וקוראים לעם לבטוח שה' יביא אותם אליה. כלב משתיק את ההמון ומכריז שיכולים הם בהחלט לעלות ולרשת את הארץ. אך המילים המפחידות של הרוב כבר אחזו בלב העם.
ליל הבכי
העם פורץ בבכי, זועק שמוטב היה לו למות במצרים ואף מציע למנות מנהיג חדש שישיבם לשם. יהושע וכלב קורעים את בגדיהם ומתחננים לאומה שלא תמרוד בה', אך ההמון מאיים לרגום אותם באבנים. כבוד ה' נראה באוהל, והוא מדבר על השמדת העם כולו. משה עומד בפרץ, פונה אל אורך אפו של ה' ואל חסדו הבלתי נדלה, ומבקש ממנו לסלוח כפי שסלח פעמים כה רבות לפני כן.
ארבעים שנות נדודים
ה' סולח לעם אך גוזר שהדור אשר מאס בארץ לא ייכנס אליה. כנגד כל אחד מארבעים הימים ששהו התרים בארץ, ינדוד ישראל שנה במדבר, עד שיתם כל אותו הדור. רק כלב ויהושע, אשר בטחו בה', יזכו להיכנס. עשרת התרים שהוציאו את הדיבה מתים במגפה, וכאשר קבוצה ממרה את פי הגזרה ומנסה לפרוץ אל הארץ בכוחות עצמה, הם מוכים. חלום הכניסה המיידית נגוז, נדחה אל הבנים שיגדלו במדבר.
חוקים לארץ
הקריאה מתרככת אל חוקים המניחים עתיד בארץ, הבטחה שקטה שהסיפור טרם תם. ה' נותן הוראות לנסכי היין ולמנחות הסולת שילוו את הקרבנות, ולהפרשת חלק מן העיסה, החלה, בעת אפיית הלחם. יש קרבנות לכפר על חטאים שנעשו בשגגה, בין בידי הציבור ובין בידי היחיד. התורה אף רושמת את המקרה החמור של המקושש עצים במזיד בשבת, תזכורת שאין להקל ראש בקדושת היום.
ציצית של זיכרון
הפרשה מסתיימת במצוות ציצית, הפתילים שישראל מצווה לשים בכנפי בגדיו, וחוט תכלת ביניהם. בהביטו בציצית, אמור אדם לזכור את כל מצוות ה' ולקיימן, ולא להיסחף אחר תעיית העיניים והלב. בבואה מיד לאחר כישלון התרים, שהביטו אל הארץ ואיבדו את אמונתם, מלמדת הציצית דרך ראייה נבונה יותר. פרשה זו הפכה לפרשה השלישית של קריאת שמע, הנאמרת בכל יום.