אם תלכו
הפרשה נפתחת בחזון של מה שמביאה הנאמנות. אם ילכו ישראל בחוקות ה' וישמרו את מצוותיו, מבטיחה התורה גשם בעתו, שדות ועצים כבדים מתנובה, ולחם הנאכל עד שובע מלא. יהיה שלום בארץ, ביטחון מפני חיות רעות ואויבים, ועם שנעשה פורה וחזק. הגדולה מכולן היא ההבטחה שה' ישכן בקרבם ויתהלך בתוכם, כך שהם עמו והוא אלוקיהם.
התוכחה
אז נעה הנימה אל קטע ארוך וקשה הידוע כתוכחה. אם ימאסו ישראל בברית וידחו את חוקי ה', מתארת התורה גאות עולה של קושי הבאה בשלבים: מחלה ואימה, בצורת ויבול כושל, חיות רעות, מלחמה, מגפה ומצור מוחץ. בסופו של דבר גולה העם מארצו ומפוזר בין הגויים, בעוד האדמה שהוזנחה שוכבת סוף סוף שוממה. האזהרות חמורות במתכוון, ולא נועדו לרסק את העם אלא לעורר אותו עד כמה הברית באמת חשובה.
זכירת הברית
על כל חשכתה, אין התוכחה מסתיימת בייאוש. ה' מבטיח שכאשר יתוודו הגולים על חטאם ועל חטא אבותיהם ויכניעו את לבבם הערל, יזכור את בריתו עם יעקב, יצחק ואברהם. אף מפוזרים בין אויביהם, לא יימאסו ישראל עד כדי כליה, כי לא יפר ה' את בריתו עמם. הארץ תזכה סוף סוף במנוחתה שנמנעה ממנה זמן רב, והדרך הביתה נותרת פתוחה תמיד.
נדרים וערכים
לאחר הבטחות הברית ואזהרותיה פונה הפרשה אל הנדרים שנודרים ברצון לה'. אדם רשאי להקדיש למקדש את הערך שנקבע לנפש אדם, לבהמה, לבית או לשדה, והתורה פורשת ערכים הוגנים לצד דיני הפדיון של מה שנידר. יש הקדשות שניתן לפדותן בהוספת חמישית מערכן, ואילו דברים מסוימים שהוחרמו מובדלים לגמרי. דינים אלו נוטלים ברצינות את דחף הנדיבות ובד בבד שומרים על כל נדר כן ומעוגן.
המעשר האחרון
הפרשה, וספר ויקרא כולו, חותמים בדין המעשר. עשירית מתבואת הארץ ומן הצאן והבקר שייכת לה', תזכורת מתמדת שכל יבול וכל תוספת באים בסופו של דבר ממנו. כאשר עוברות הבהמות תחת שבט הרועה, כל עשירית נמנית קודש. הספר מסתיים בנימה חגיגית שאלה המצוות אשר ציווה ה' את משה לבני ישראל בהר סיני, וחותם ספר המוקדש כולו לרדיפת הקדושה.