שבת הארץ
בדברו אל משה בהר סיני, נותן ה' לארץ עצמה שבת. שש שנים מותר לזרוע את השדות ולבצור את הכרמים, אך בשנה השביעית חייבת הארץ לנוח נוח שלם בשמיטה המוקדשת לה'. באותה שנה אין זריעה או קצירה מסודרות, וכל הצומח מאליו מופקר לבעלים, לעבד, לגר ואף לבהמה לאכול בחופשיות. הפוגה בת שנה זו מלמדת שהאדמה אינה סתם קניין שיש לנצל אלא מתנה המוחזקת בנאמנות.
דרור נקרא
לאחר שבעה מחזורים של שבע שנים בא היובל, שנת החמישים. ביום הכיפורים תוקע השופר ודרור נקרא בכל הארץ: שדות האבות שבים אל המשפחות שהחזיקו בהם תחילה, ומי שנפלו לעבדות יוצאים לחופשי. משום שהקרקע נמכרת רק עד היובל, מחירה נקבע בהגינות לפי השנים שנותרו, ואיש לא ינצל את רעהו במקח. ביסוד הכול עומדת הכרזה נועזת, שהארץ לא תימכר לצמיתות, כי לה' הארץ, והעם אינם אלא גרים ותושבים עמו.
גאולת הקרקע
לאחר מכן מפרטת הפרשה כיצד ניתן להשיב רכוש שאבד. אם מך אדם ומכר חלק משדה אבותיו, רשאי קרוב משפחה לבוא ולגאול אותו, ואף אם לא נמצא גואל, הקרקע שבה ביובל. בתי ערים מוקפות חומה נוהגים אחרת, ונגאלים רק שנה אחת בטרם ייעשו לצמיתות, ואילו בתי הכפרים הפתוחים ואחוזותיהם המיוחדות של הלויים נותרים קשורים לשחרור היובל. דינים אלו מעגנים את המשפחות בנחלתן ומונעים מן העושר לבלוע לצמיתות את החלש.
אחיך עמך
ה' מצווה אחריות עמוקה כלפי הרֵע שנפל לימים קשים. כאשר אחיך מך, עליך להחזיק בו ולהניח לו לחיות לצדך, להלוות בלא ריבית ולעולם לא להרוויח ממצוקתו. אם עליו למכור את עצמו לעבודה כדי לשרוד, אין לעבוד בו כעבד אלא לנהוג בו כשכיר וכתושב, וכבודו על מכונו. הטעם הנשנה שוב ושוב הוא שכל ישראל עבדי ה' הם, אשר הוציאם מארץ מצרים, ואיש מאלה שהוא שיחרר לא יימשך בחזרה אל עבדות בידי זולתו.
שחרור ויראה
הפרק חותם במקרה של איש ישראל אשר, מתוך עוני, מוכר את עצמו לגר אמיד היושב בארץ. אף אז אין חירותו אובדת לעולם: קרוב רשאי לגאול אותו במחיר הוגן, ובכל מקרה הוא יוצא לחופשי בשנת היובל, כי לה' לבדו בני ישראל. הפרשה מסתיימת בתזכורת קצרה אך חדה הממסגרת את כל שלפניה, שלא לעשות אלילים, לשמור את שבתות ה' ולירא ממקדשו. הנאמנות לה' והצדק כלפי האדם קשורים יחד לאחד.