ביכורים
עם התיישבות ישראל בארץ, נוטל כל איכר את פירות אדמתו הראשונים שהבשילו, שם אותם בטנא, ומביאם אל המקום שיבחר ה'. בהגישו את הטנא לכוהן, הוא קורא את אחת ההצהרות הגדולות של הכרת הטובה שבתורה, מספר בכמה שורות את כל מסע העם: כיצד ירד אבי האומה מצרימה כגר נודד, כיצד גדלה המשפחה לעם, כיצד זעקו תחת השעבוד, וכיצד הוציאם ה' ביד חזקה אל הארץ הזאת זבת חלב ודבש. הקורבן הופך קציר פרטי למעשה של זיכרון והודיה לאומיים. משקיבל כה הרבה, שמח האיכר לפני ה' יחד עם הלוי והגר אשר בקרבו.
מעשרות וברית
אחר כך מתאר משה את הווידוי המלווה את מעשר השנה השלישית, שבו מצהיר אדם כי נתן בנאמנות את המנות הקדושות ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ולא עיכב דבר. על סמך יושר זה הוא רשאי לבקש מה' להשקיף ולברך את העם ואת האדמה. הקטע מתרומם לכדי התחייבות הדדית: ביום הזה מכיר ישראל בה' לאלוקיו, וה' מכיר בישראל לעם סגולה, מרומם מעל כל העמים בתהילה ובתפארת. שני שותפים, למעשה, בוחרים זה בזה.
המילים על האבנים
משה והזקנים מצווים את העם, שברגע שיעברו את הירדן, יקימו אבנים גדולות טוחות בסיד ויחרתו עליהן את כל דברי התורה הזאת, באר היטב. עליהם לבנות מזבח אבנים שלמות בהר עיבל, להקריב קורבנות ולשמוח לפני ה'. ואז בא טקס מרשים: שישה שבטים עומדים על הר גריזים אל מול הברכה ושישה על הר עיבל אל מול הקללה, בעוד הלויים מכריזים סדרת אזהרות חמורות מפני חטאים נסתרים כעבודה זרה, זלזול בהורים ועיוות דין החלש. על כל אחת עונה כל העם אמן, וכובל עצמו לחיים של יושרה גם במקום שאין עין אדם רואה.
הברכות
משה פורש את השפע הבא כאשר ישראל שומע באמת בקול ה'. הברכה תגיע לכל פינה בחיים: בעיר ובשדה, בפרי הבטן ובפרי האדמה, בטנא ובמשארת, בבוא ובצאת. אויבים הקמים יינגפו וייפוצו, האסמים יתמלאו, וישראל ילווה לעמים רבים ולא ילווה מאיש, ויעמוד לראש ולא לזנב. אלה אינם גמול הנקנה במיקוח, אלא הפריחה הטבעית של חברה החיה בנאמנות לה'.
התוכחה
אחר כך פונה הפרשה אל התוכחה, אזהרה ארוכה ובלתי מתפשרת על מה שיתרחש אם ינטוש העם את הברית. משה אינו מרכך את התמונה: הוא מדבר על מחלה, בצורת, מפלה, גלות, ואימת אומה שאיבדה את דרכה, כדי שהמילים ייפלו במלוא כובדן. ובכל זאת היושר עצמו הוא מעשה אהבה, שכן אזהרה כזו נאמרת רק למי שעתידו עדיין חשוב ועדיין ניתן לשינוי. עצם העובדה שאומרים לישראל את כל זאת, מראש ובפירוט, פירושה שהדלת אל דרך טובה יותר נותרת פתוחה לרווחה. התוכחה נועדה לא לרסק את התקווה אלא לעורר אותה.
ארבעים שנות השגחה
משה מקהיל את כל ישראל ומבקש מהם להביט לאחור על כל אשר ראו עיניהם: הנפלאות במצרים, וארבעים שנה במדבר שבהן לא בלו שמלותם ולא נשמטו סנדליהם. ה', הוא מזכיר להם, כלכל אותם בלי לחם רגיל ובלי יין כדי שיידעו בעומק לבם שהוא לבדו אלוקיהם. הוא מזכיר כיצד ניצחו את המלכים סיחון ועוג ונחלו את ארצם לשבטים. הפרשה ננעלת בבקשה לשמור את דברי הברית הזאת ולשאתם אל כל אשר הם עומדים לעשות.