משה פותח בנאום
הפרשה נפתחת כשמשה פונה אל כל ישראל בערבות מואב, ממזרח לירדן, בשנה הארבעים לצאתם ממצרים. הוא מדבר אל דור חדש, בניהם של יוצאי מצרים, וסוקר את כל מה שאירע מאז עמד העם בחורב, הוא הר סיני. שם אומר להם ה' כי די להם לשבת בהר הזה, וכי הגיעה העת לפנות אל הארץ שהובטחה לאברהם, ליצחק וליעקב. משה מזכיר עד כמה כבר רבה העם, ככוכבי השמים לרוב, וכיצד הדרך אל הארץ המובטחת פתוחה לפניו.
מינוי השופטים
משה מזכיר כיצד עול הנהגת עם גדול כל כך נעשה כבד מנשוא בעבורו לבדו. בהדרכת ה' הוא ממנה אנשים חכמים ונבונים מכל שבט, שופטים שיוכלו לשאת עמו במלאכת יישוב הסכסוכים והדרכת האומה. הוא מצווה אותם לשפוט בצדק, לשמוע קטן כגדול, ולא לשאת פנים ולא לגור מפני איש, כי המשפט לאלוקים הוא. כך מזכיר משה לעם שהצדק עמד תמיד בלב חייהם כאומה.
חטא המרגלים
משה מספר מחדש את הפרק הכואב שעלה לדור הקודם בארץ. כשמגיע ישראל אל גבול הארץ, מבקש העם לשלוח תרים לפניו, והאנשים ההולכים שבים מבוהלים ומפיצים דיבה כי לא ניתן לכבוש את הארץ. העם נופל ברוחו ובוכה כל הלילה, ממאן לעלות, ובכך דוחה את עצם המתנה שה' מציע לו. גוזר ה' כי הדור חסר האמונה הזה לא ייכנס לארץ אלא ינדוד במדבר ארבעים שנה עד תום. וכשמנסה אז העם לפרוץ פנימה בניגוד לדבר ה', הם מוכים ונסוגים, ולומדים מאוחר מדי כי הניצחון בא רק כשה' הולך עמם.
שנות הנדודים
משה משרטט את המסלול הארוך והמפותל במדבר במהלך אותן ארבעים שנה. כשחולף העם על גבול ארצות אדום, בני עשו, ומואב ועמון, בני לוט, מצווה ה' את ישראל שלא להתגרות בעמים האלה ולא לרשת את אדמתם, שכן נתן להם את הארצות ההן לנחלה משלהם. הסיפור עוצר לציין את העמים הקדומים שישבו פעם באותם אזורים ונושלו אף הם בתורם, תזכורת שקטה שה' מכוון את עלייתן ונפילתן של כל האומות. לבסוף חולף דור הנדודים, ודור חדש ניצב מוכן להמשיך הלאה.
סיחון ועוג
כשישראל מתקדם, מזכיר משה את הניצחונות הגדולים הראשונים בעבר הירדן המזרחי. הוא שולח מלאכי שלום אל סיחון מלך חשבון, אך סיחון מסרב לתת מעבר ויוצא למלחמה, וה' נותן אותו ואת כל ארצו בידי ישראל. אחריו בא עוג, מלך הבשן הענק, על כל עמו, וגם הוא מנוצח, ועריו הבצורות נופלות אחת אחר אחת. הניצחונות האלה מראים לדור החדש שה' שנדמה רחוק בשנות הנדודים נלחם עתה בגלוי למענם.
חלוקת הארץ
עם השלמת הכיבוש בעבר הירדן המזרחי, מתאר משה כיצד הוא מחלק את השטח לשבטי ראובן, גד וחצי מנשה, שיתיישבו שם. הוא מחתים אותם על הבטחה שאנשי הצבא שלהם יעברו את הירדן בראש אחיהם ולא ישובו לבתיהם עד שינחל כל ישראל את הארץ. הפרשה ננעלת כשמשה פונה אל יהושע, ממשיכו, ומחזק אותו לקראת המשימה שלפניו: אל לו לירא מן הממלכות שהוא עומד לפגוש, כי ה' עצמו יילחם למען ישראל. עם צו זה מוכנה הבמה לכיבוש שממתין ממש מעבר לאופק.