רדיפת הצדק
משה מצווה את העם למנות שופטים ושוטרים בכל שעריהם ולשפוט בצדק אמת, לבלתי קחת שוחד ולבלתי הכיר פנים. הוא נותן את הצו המצלצל שהופך למוטו של החיים היהודיים: צדק צדק תרדוף. לצד בתי דין ישרים הוא אוסר את מנהגי העבודה הזרה המשחיתים את העבודה, כנטיעת אשרה או הצבת מצבה לצד מזבח ה'. למקרים הקשים ביותר הוא מקים בית דין עליון במקום שיבחר ה', שאת פסיקותיו חייב כל העם לקבל, כדי שהחוק יישאר אחיד וברור.
מלכים וכוהנים
משה צופה את היום שבו ירצה העם מלך ככל הגויים סביבו, ומתיר זאת תוך הצבת גבולות איתנים לכוח המלוכה. המלך חייב להיבחר בידי ה' מקרב אחיו, ואל לו להרבות סוסים, נשים או כסף וזהב, ולא לרום לבבו מעל אחיו. מעל לכול עליו לכתוב לעצמו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו, כדי שאף המושל יישאר עבד לחוק ה'. אחר כך מתאר משה את הכוהנים והלויים, שאינם נוחלים אדמה משלהם אלא חיים ממתנות העם, כי ה' הוא נחלתם.
נביאים, לא קוסמים
משה אוסר על העם לחקות את דרכי העמים בחיפוש ידע נסתר: לא להעביר ילדים באש, לא לקסום, לכשף או לדרוש אל המתים, שכל אלה תועבה לה'. במקומם מבטיח ה' להקים נביא כמשה מקרב העם, אשר ידבר את דבר ה' האמיתי, ועל העם לשמוע אליו. משה מסביר כיצד להבחין בין נביא אמת לנביא שקר: אם לא יתקיים דבר הנביא, לא דיבר בשם ה', ואין לירא מפניו. על ישראל לבקש הדרכה לא מן הקסם אלא מנביאיו של ה' עצמו.
ערי מקלט
משה מורה לעם להפריש ערי מקלט, נוחות להגיע אליהן, שאליהן יוכל מי שהרג בשגגה לנוס ולהיות מוגן מפני גואל הדם עד שיישפט עניינו. הוא מקפיד להבחין בין ההורג בשגגה, הזכאי להגנה, לבין הרוצח במזיד, שאינו יכול לתבוע מקלט. הוא אוסר להסיג את גבול רעהו כדי לגזול את אדמתו, וקובע את דין העדים: דבר קם רק על פי שניים או שלושה עדים, ועד זומם ורשע נענש בעונש שביקש להמיט על זולתו. חוקים אלה מקיפים בזהירות גם את החיים וגם את הרכוש.
יציאה למלחמה
בפנותו אל המלחמה, אומר משה לעם לא לפחד מאויב גדול מהם, כי ה' המוציאם ממצרים הולך עמם. כוהן משוח מלחמה פונה אל הצבא, ושוטרים משלחים הביתה כל איש שבנה בית חדש, נטע כרם או אירס אישה אך טרם החל ליהנות מהם, וכן כל מי שפחדו עלול להידבק באחרים. בהתקרבו אל עיר רחוקה, על ישראל לקרוא תחילה לשלום בטרם יצור עליה, ואף במלחמה אין לכרות את עצי הפרי סביב עיר, כי לא העץ הוא האויב. המלחמה תחומה כאן ברחמים ובריסון.
עגלה ערופה
הפרשה ננעלת בטקס מצמרר של חלל הנמצא בשדה, ואיש אינו יודע מי הכהו. זקני העיר הקרובה אל החלל מביאים עגלה אל נחל איתן, עורפים אותה, ורוחצים ידיהם עליה, ומצהירים כי ידיהם לא שפכו את הדם הזה ועיניהם לא ראו. הם מתפללים על כפרה, שלא ירבוץ דם הנקי על הקהילה. אף מוות שרוצחו אינו ידוע, מלמד משה, אינו רשאי לחלוף בלי משים, כי כל חיי אדם תובעים חשבון.