ברכה וקללה
משה פותח בהציבו לפני העם ברכה וקללה: ברכה אם ישמעו אל מצוות ה', וקללה אם יסורו מן הדרך ללכת אחר אלילים. הוא אומר להם שכאשר יעברו אל הארץ, יגלמו את הבחירה הזאת בקול, בהכריזם את הברכות על הר גריזים ואת הקללות על הר עיבל. הסצנה ממסגרת את כל הבא אחריה, ומעמידה את כל גוף החוק לא כמעמסה אלא כדרך אל החיים הטובים שה' חפץ בהם למענם. לחיות על פי הברית פירושו לבחור בברכה.
מקום אחד לעבודת ה'
משה מצווה את העם לנתץ כל מזבח ובמה ששימשו את העמים לעבודה זרה, לבל יישאר זכר למנהגים ההם בארץ. במקום לעבוד את ה' בכל מקום כרצונם, עליהם להביא את קורבנותיהם, מעשרותיהם ומתנותיהם אל המקום האחד שיבחר ה' לשכן בו את שמו, האתר שיהיה יום אחד ירושלים. משה מסביר שבשר חולין מותר עתה לאכול בכל מקום משיתיישבו, אך את הדם אין לאכול לעולם, כי הדם הוא הנפש. העבודה, הוא מלמד, אינה מפוזרת ומאולתרת אלא מרוכזת וקדושה.
הישמרות מעבודה זרה
משה מזהיר את העם לבל יתעניינו כיצד עבדו העמים את אליליהם, פן יימשכו אל אותן תועבות. הוא מתאר שלוש סכנות: נביא העושה אותות אך קורא לעבוד אלילים, אדם אהוב המסית בסתר אל עבודה זרה, ואף עיר שלמה המודחת אל עבודת אלילים. בכל מקרה על ישראל לסרב לפיתוי בתקיפות ולבער את הרע, בהיאחזו בה' לבדו. המסר הוא שהנאמנות לה' חייבת לגבור אף על משיכתם של מופתים, קרבה או שייכות.
שולחנו של עם קדוש
מכיוון שישראל הם בניו של ה', מלמד משה, אל להם להתגודד באבלם כמנהג העמים, כי קדושים הם ומובדלים. הוא מפרט את דיני הכשרות: החיות, הדגים והעופות המותרים באכילה ואלה האסורים, והאיסור לאכול נבלה או לבשל גדי בחלב אמו. אחר כך הוא פונה אל המעשרות, המנה המופרשת מדי שנה להיאכל בשמחה לפני ה', והמעשר הניתן מדי שנה שלישית לפרנס את הלוי, הגר, היתום והאלמנה. הקדושה, בהוראת משה, מגיעה עד השולחן ועד אופן אכילתו של עם.
שנת השמיטה
משה מציג את שנת השמיטה, שבה נשמטים החובות והנזקקים מקבלים פתיחה חדשה. הוא קורא לעם להלוות בנדיבות ולפתוח את ידם לעני ולא לאמץ את לבבם ככל שקרבה שנת השמיטה, ומבטיח שה' יברכם על נתינתם. עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית, משולח במתנות ולא ריקם, ובכורי הבקר והצאן מוקדשים לה' ונאכלים במקום שיבחר. חוקים אלה בונים חברה שבה איש אינו לכוד לעד בעוני ובחוב.
שלוש פעמים בשנה
הפרשה ננעלת בשלושת הרגלים המקבצים את כל ישראל לפני ה'. בפסח אוכלים מצה וזוכרים את הלילה שהוציאם ה' ממצרים בחיפזון; בשבועות סופרים שבעה שבועות ואז שמחים בנדבות, ומשתפים בשמחתם את הלוי, הגר והיתום; ובסוכות חוגגים את האסיף שבעה ימים של גיל. שלוש פעמים בשנה נראה כל זכר לפני ה' במקום הנבחר, ומביא איש מתנה כברכה שזכה בה. לוח השנה של ישראל, מלמד משה, בנוי סביב הכרת הטובה, הזיכרון והשמחה המשותפת.