המשפחה והבית
משה פותח בחוקים המגנים על החלשים שבתוך הבית. אשת יפת תואר שנשבתה במלחמה יש לנהוג בה בכבוד ולתת לה זמן להתאבל בטרם כל נישואין, ולא לקחתה בכוח. אב אינו רשאי לשלול מן הבכור האמיתי את פי השניים המגיע לו רק משום שהוא מעדיף את בן אשתו האחרת, וההורים מקבלים חוק מצמרר להתמודדות עם בן סורר ומורה שאין לו תקנה. אף גופת פושע שהוצא להורג יש לקבור בו ביום ולא להותירה תלויה, כי כל אדם נברא בצלם.
אחריות לזולת
מקבץ חוקים מלמד את האחריות לבני האדם ולבעלי החיים סביבנו. אם תראה בהמה או חפצים אבודים של רעך, אל לך להתעלם אלא עליך להשיבם, ואם רובצת בהמתו תחת משאה, עליך לעזור לו להקימה. את האם יש לשלח מעל הגוזלים בטרם ייקחו אותם, ולגג חדש צריך מעקה שלא ייפול ממנו איש, כי אחראים אנו למנוע נזק. שזורים כאן סימני העם המובדל והקדוש: איסור לערבב מיני זרע, בד או עבודה מסוימים, והטלת ציצית על כנפי הבגד.
נישואין ונאמנות
משה מציב חוקים השומרים על קשרי הנישואין ועל כבוד האישות. הוא עוסק בבעל המוציא שם רע על כלתו בשקר, בחומרת הבגידה, ובהגנה המגיעה לאישה שנעשה לה עוול, ומתווה קווים ברורים סביב הנאמנות וההסכמה. אחר כך הוא מתאר מי רשאי לבוא בקהל ישראל במלואו, ובכלל זה הדרך שבה אויבים וזרים לשעבר עשויים להתקבל עם הזמן. חוקים אלה רואים במשפחה ובקהילה פיקדונות קדושים, שאין לשוברם כלאחר יד.
קדושה במחנה
בפנותו אל חיי הקהילה, מצווה משה לשמור על המחנה טהור ומכובד, כי ה' מתהלך בקרבו. עבד הבורח מאדון אכזר אין להסגירו בחזרה אלא לתת לו מקלט, ואין בני ישראל רשאים לגבות זה מזה ריבית על הלוואות, אף שמותר להלוות בריבית לנוכרי. נדרים לה' יש לשלם בלי דיחוי, ופועל שכיר העובר בשדה או בכרם רעהו רשאי לאכול כדי שובעו במקום אך לא לשאת דבר עמו. הקדושה, שוב, מתגלה ביושר, בנדיבות ובהגינות היומיומית.
צדק וחמלה
סדרה ארוכה של חוקים מגנה על העני ועל חסר הישע. נושה אינו רשאי לקחת בעבוט את הריחיים שמשפחה זקוקה להם לאפיית לחם, ולא להיכנס לבית לחטוף משכון, ובגד של עני שנלקח לערבון יש להשיב עם רדת הלילה כדי שיישן בו. שכר שכיר יש לשלם בו ביום, בטרם תבוא השמש, וכל אדם ייענש רק על חטאו שלו, לעולם לא על חטא זולתו. משה מצווה להשאיר את העומר השכוח, את פרט הכרם ואת פאת השדה לגר, ליתום ולאלמנה, כדי שלחלשים תמיד יהיה חלק.
מאזני צדק וזכר עמלק
החוקים האחרונים משלבים הגינות עם זיכרון. אף אדם חייב הלוקה במלקות אין להכותו יותר מן המספר הקצוב, שלא יהיה העונש למשפיל, ושור הדש בתבואה אין לחסום פיו מלאכול בעודו עמל. משה מלמד את דין ייבום, שבו אלמנה חשוכת בנים אינה ננטשת אלא נשמרת בתוך משפחת בעלה המנוח, ותובע מאזניים ומשקלות ישרים לחלוטין בכל עסקה, כי הרמאות תועבה לה'. הפרשה מסתיימת בצו חמור: זכור את אשר עשה עמלק, שתקף את החלשים והעייפים מאחור, ומחה את אכזריותו מתחת השמים.