עבדים וחירות
רעננה מפסגות סיני, פונה הפרשה מיד אל החוק, ובאופן בולט היא נפתחת בעבד העברי. אדם שנעשה עבד עובד שש שנים ויוצא לחופשי בשביעית בלא חוב, כי אף בעבדותו הוא נשאר אדם בעל זכויות ועתיד. התורה קובעת הגנות זהירות סביב העבד והאמה כאחד, ושומרת על כבודם ועל חירותם שתבוא. שספר החוקים של עם שזה עתה שוחרר יפתח דווקא כאן אינו מקרה: מי שהיו פעם עבדים לעולם אל להם לשכוח מה ערכה של החירות.
חיים ונזק
אחר כך פורשת הפרשה את החוקים המגנים על חיי אדם ומחייבים את בני האדם בדין על הנזק שהם גורמים. היא רואה ברצח את החמור שבפשעים, תוך שהיא מבחינה בזהירות בינו לבין מיתה בשגגה, ואוסרת על אדם להכות או אף לקלל את הוריו. היא עוברת מקרה אחר מקרה של נזק בין בני אדם, שור שנגח, בור שנשאר פתוח וסכנות יומיומיות אחרות, וקובעת פיצוי הוגן על הנזק שנגרם. חוט אחד עובר בכולם: כל אדם אחראי לנזק שמעשיו או רכושו מביאים.
רכוש ויושר
אחריהם באים חוקי הרכוש, הגניבה והאמון בין שכנים. הגונב בהמה חייב לשלם הרבה יותר מששווה מה שלקח, ויש כללים זהירים לגנב הנתפס במחתרת. התורה מגדירה את חובותיהם של השומרים או השואלים דבר השייך לזולת, ומכריעה מי נושא בהפסד כשחפץ נגנב, ניזוק או מת. בין שמדובר בכלי שאול ובין בשדה שנשרף מאש מתפשטת, המטרה היא יושר והשבה הוגנת בין בני אדם.
הגנה על החלשים
כעת פונים החוקים בעוצמה מיוחדת אל אלה הנוחים ביותר להיפגע. שוב ושוב מצווה התורה לא להונות את הגר, בזוכרה שישראל עצמם היו גרים במצרים, ולעולם לא להתעלל באלמנה או ביתום. כסף המולווה לעני לא יישא ריבית, ובגד הנלקח כמשכון יש להשיב עם רדת הערב כדי שבעליו יוכל לישון. לצד אלה באות דרישות המשפט הישר: לדחות שמועות שווא, לסרב לשוחד, לעולם לא ללכת אחרי רבים לרעה, ואף לעזור לאויב שבהמתו תעתה.
זמן קדוש
מעבר לאולם בית הדין, מסמנת הפרשה את מקצב הזמן הקדוש. את הארץ יש לעבוד שש שנים ולהניחה לנוח בשביעית, ויבולה פתוח לעניים, וכל יום שביעי מביא מנוחה לעבד, לגר ולבהמה כאחד. שלוש פעמים בשנה יתאסף העם כולו לפני ה' לרגלי הפסח, הקציר והאסיף. חוקים אלו מרוממים את הצדק היומיומי של העם אל עבודת ה', ושוזרים את המוסרי ואת הקדוש לדרך חיים אחת.
הבטחה לדרך
אחר כך צופה ה' אל המסע לעבר הארץ המובטחת. הוא מבטיח לשלוח מלאך לשמור על ישראל בדרך ולהביאם אל המקום שהכין, ולגרש מפניהם את העמים. העם מוזהר לשמוע בקול השליח ולעבוד את ה' לבדו, לנתץ את האלילים שיפגוש, ותמורת זאת מובטחים לו בריאות, ברכה וגבולות בטוחים. זהו חזון של מה שחיים נאמנים יכולים לבנות משתגיע האומה אל ארצה.
כריתת הברית
הפרשה מסתיימת בחתימת הכל בטקס נשגב בתחתית ההר. משה מספר לעם את כל דברי ה' ומשפטיו, ובקול אחד הם עונים שכל אשר דיבר ה' יעשו וישמעו. הוא בונה מזבח ושתים עשרה מצבות לשבטים, מקריב קרבנות, וזורק את דם הברית על העם כקשר ביניהם לבין ה'. ואז עולה משה אל תוך הענן על ההר, ונשאר שם ארבעים יום וארבעים לילה לקבל את לוחות האבן.