כובד הנדר
משה מלמד את ראשי השבטים את דיני הנדרים, ומתחיל בעיקרון שהנודר נדר או הנשבע שבועה לא יחל דברו אלא יקיים את כל אשר אמר. אחר כך מפרטת התורה את המקרים המצומצמים שבהם ניתן להפר נדר: אב יכול להפר את נדרי בתו הצעירה, ובעל את נדרי אשתו, אם יעשה זאת ביום שמעו אותם. אם לא עורערו, עומדות המילים ומחייבות. בכך נפתחת הפרשה בהדגשה עד כמה ברצינות מתייחסת התורה לדיבור האדם ולהבטחות שאנו נותנים.
מלחמת מדין
ה' אומר למשה שבטרם ימות עליו להוציא לפועל את נקמת ישראל במדין על הפיתוי בפעור שהדיח רבים כל כך. אלף איש מגויסים מכל שבט, שנים עשר אלף בסך הכול, נשלחים לקרב לצד פינחס וכלי הקודש. הם מכריעים את מדין ומכים את מלכיה, ובין ההרוגים בלעם, הנביא שעצתו הפילה את ישראל בחטא. הלוחמים שבים עם שבויים, מקנה ושלל רב.
חלוקת השלל
משה כועס על שהחיילים החיו דווקא את הנשים שמזימותיהן הביאו את המגפה, ומוציא הוראות לטהר גם את הלוחמים וגם את שלל המתכת שלהם באש ובמים. השלל העצום מחולק אז שווה בשווה בין הנלחמים ובין שאר העדה, וחלק מופרש כתרומה לה' וכמתנה ללויים. באורח מרשים מדווחים הקצינים שלא נפקד אף חייל אחד במערכה. מתוך הכרת תודה הם מביאים את הזהב שלכדו כקרבן, זיכרון לפני ה' על החיים שניצלו.
בקשה להתיישב
שבטי ראובן וגד, שברשותם עדרי מקנה עצומים, מבחינים שהארצות שזה עתה נכבשו ממזרח לירדן מתאימות במיוחד למרעה. הם באים אל משה ומבקשים לקבל את נחלתם שם במקום לחצות את הנהר אל הארץ עצמה. משה מגיב בחריפות, חושש שבכוונתם להשתמט מן המלחמה הקרבה ולהניא את אחיהם, ממש כפי ששברו המרגלים את נחישות האומה דור קודם לכן. הוא מזהיר שנטישת העם עתה עלולה להמיט חורבן על כולם.
התחייבות לחצות
שני השבטים מבהירים שאין להם כל רצון להתחמק מן הקרב. הם מתחייבים לבנות גדרות צאן וערים למשפחותיהם, ואז לשלוח את אנשיהם החמושים מעבר לירדן כחלוץ הכיבוש, ומבטיחים לא לשוב הביתה עד שכל שבט יקבל את חלקו. מרוגע, נעתר משה לבקשתם בתנאי זה ומזהיר שאי קיומו יהיה חטא לה'. ארצות הגלעד והבשן ניתנות לראובן, לגד ולחצי שבט מנשה, ומשפחותיהם מתיישבות ובונות מחדש את ערי האזור.