בן מאה ועשרים שנה
משה יוצא ומדבר אל כל ישראל, אומר להם שהוא עתה בן מאה ועשרים שנה ואינו יכול עוד לצאת ולבוא בראשם. ה' אמר לו בפירוש שלא יעבור את הירדן. במקום להניח לעם לייאש, מרים משה את רוחם: ה' עצמו יעבור לפניהם ויפנה את הדרך, ויהושע ינהיגם פנימה. הוא קורא לכל האומה להיות חזקה ואמיצה ולא לפחד, כי ה' לא ירפה מהם ולא יעזבם.
חיזוק יהושע
אז קורא משה ליהושע קדימה לעיני כל ישראל ומדבר אליו ישירות. חזק ואמץ, הוא אומר לו, כי אתה הוא שתביא את העם הזה אל הארץ שנשבע ה' לאבותיהם, ואתה תנחילנה להם. אותה הבטחה שנתן משה לאומה ניתנת כאן: ה' הוא ההולך לפניך, והוא יהיה עמך ולא יעזבך לעולם. לעיני כולם מונח עתיד ישראל על כתפי יהושע בביטחון ובברכה.
התורה והקהל
משה כותב את התורה הזאת ומוסרה לכוהנים נושאי הארון ולזקני ישראל. הוא מצווה שאחת לשבע שנים, בשנת השמיטה בחג הסוכות, ייקהל כל העם, אנשים, נשים, טף והגרים אשר בקרבם, לשמוע את התורה נקראת בקול. התכלית היא שהם, ובייחוד הילדים שלא ידעוה מעולם, ילמדו ליראה את ה' ולשמור את דבריו. הכינוס החוזר הזה, שייקרא לימים הקהל, מותיר את האומה כולה לומדת יחד לעד.
שירה לעד
ה' אומר למשה שמותו קרב וקורא לו, יחד עם יהושע, אל אוהל מועד, שם מופיע ה' בעמוד ענן. הוא מנבא בצער שיום אחד ינטוש העם אותו וירדוף אחר אלילי נכר, ויפר את הברית, וכי צרות ישיגוהו בעקבות זאת. כדי לקדם את היום ההוא, מצווה ה' את משה לכתוב שירה מסוימת וללמדה לישראל, כדי שתישאר על שפתותיהם כעד כשיזדקקו לזכור את דרכם חזרה. שוב מצווה ה' את יהושע להיות חזק ואמיץ, כי הוא יביא את ישראל אל הארץ.
מצד הארון
כשמסיים משה לכתוב את דברי התורה בספר, הוא מורה ללויים להניחו מצד ארון הברית, שם יעמוד לעד בעם. בידעו בלבו שהם עלולים למרוד אחרי לכתו, הוא חפץ שההוראה תישמר ותוחזק קרוב. אחר כך הוא מזמן את זקני כל השבטים ושוטריהם להיאסף ולשמוע את השירה שהוא עומד לשאת. בהעידו את השמים ואת הארץ, נערך משה לשאת את דברי שירתו הגדולה, הממלאים את פרשת השבוע הבא, האזינו.