האזינו השמים
משה פותח את שירתו בקראו אל השמים להאזין ואל הארץ לשמוע, ומבקש שדבריו ייפלו כמטר וכטל על העם. הוא מכריז את גדולת ה', אשר הוא מכנה הצור, אשר פועלו תמים וכל דרכיו משפט. ה' נאמן ואמת, אין עוול בו, צדיק וישר. מול איתנות זו מציב משה את כשלי הדור הסורר, וממסגר את כל השיר כניגוד בין קביעות ה' לשכחת האדם.
זכור ימות עולם
השיר קורא לישראל לזכור את ימות עולם ולשאול את הזקנים, שיספרו כיצד הציב ה' את גבולות העמים ואת ישראל החזיק יקר במיוחד. בדימוי רך מתאר משה כיצד מצא ה' את עמו בארץ מדבר ובתוהו יליל, והקיפו בהשגחה, ושמרו כאישון עינו. כנשר המעיר קנו ומרחף על גוזליו, פורש כנפיו לתפסם, נשא ה' את ישראל על אבר והנחהו לבדו, בלי אל נכר לצדו. הוא הביאם אל ארץ עשירה והאכילם ממיטב מתנותיה. הקטע הוא דיוקן של אהבה טהורה וקשובה.
וישמן ישורון
אז פונה השיר אל כפיות הטובה. ישורון, כינוי פיוטי לישראל, שמן ובעט, ובנוחותו הוא בועט בעצם האל שעשהו, ונוטש את צור ישועתו. העם רודף אחר אלים זרים ואחר אלילי הבל שאין בהם ממש, ומעורר את ה' לכעס ולצער. בתגובה מדבר ה' על הסתרת פניו לראות מה תהיה אחריתם, בהניחו לתוצאות נטישתו להתגלגל. האזהרה חדה, אך היא נובעת מאהבה פצועה ולא מדחייה קרה.
אני הוא
ה' מכריז שהנקם והמשפט שלו לבדו, ושהוא יפעל כאשר יאזל כוח עמו והם יעמדו חסרי אונים לחלוטין. אך אותו אל השופט גם ניחם: הוא ירחם על עבדיו וייתן להם צדק, ולא ייתן לאויביהם לתבוע לעצמם את הניצחון. בשיא השיר מכריז ה' שהוא לבדו האל, ואין אחר מלבדו, הממית ומחיה, המוחץ והמרפא, ומידו אין מציל. לבסוף הוא מבטיח לנקום ולכפר, לטהר את ארצו ואת עמו. אף העמים עצמם נקראים לשמוח יחד עם ישראל.
כי הוא חייכם
משהושלמה השירה, בא משה ומדבר את כל דבריה באוזני העם, יחד עם יהושע. הוא קורא להם לשים את לבם אל כל אשר העיד בהם ביום ההוא ולצוותו על בניהם. אין אלה דברים ריקים, הוא אומר להם, כי אם עצם חייהם, ובזכותם יאריכו ימים על האדמה שהם עומדים לרשת. השירה נועדה לחיות לא על מגילה לבדה אלא בלב כל דור ודור.
עלה אל ההר
בעצם היום ההוא מדבר ה' אל משה ואומר לו לעלות אל הר נבו, בארץ מואב מול יריחו, ולהביט על ארץ כנען שישראל עומד לקבל. שם עתיד משה למות ולהיאסף אל עמו, כפי שמת אחיו אהרן על הר ההר לפניו. ה' מזכיר שזאת משום שבמי מריבה במדבר, שניהם לא קידשו אותו במלואו לעיני העם. משה יראה את הארץ פרושה לפניו, אך לא יעבור אליה. הפרשה מסתיימת נטויה על אותו הר, בין חיים של הנהגה למוות בטווח ראייה של ההבטחה.