וזאת הברכה
הפרשה נפתחת בהודיעה שזאת הברכה אשר בירך משה, איש האלוקים, את בני ישראל ממש לפני מותו. הוא פותח בתמונה נשגבה של ה' הבא מסיני, זורח על העם וקרב בקדושה. הוא מזכיר שמשה נתן לישראל את התורה למורשה יקרה לכל הקהילה, ושה' נעשה מלך על עם מאוחד. במילים אלה מתחילות ברכות הפרידה, המוגשות כמתנת אהבה ממנהיג לאומה שנשא.
ברכת השבטים
אז מברך משה את שבטי ישראל אחד אחד, ונותן לכל אחד מילים משלו. הוא מבקש חיים לראובן, ושקול יהודה יישמע ויושב אל עמו. הוא משבח את לוי על הוראת דין ה' ועל השירות הקדוש, מכנה את בנימין ידיד השוכן לבטח לצד ה', ומשפיע שפע מיוחד על יוסף, מברך את ארצו במיטב מתנות שמים וארץ. זבולון ויששכר מבורכים במסעותיהם ובאוהליהם, גד ודן נמשלים לאריות, נפתלי מלא רצון ה', ואשר מבורך בכוח ובשפע, טובל רגלו בשמן. כל שבט מקבל ברכה ההולמת את אופיו ואת ייעודו.
אין כאל
הברכות מתרוממות אל סיום מנצח. משה מכריז שאין כאל, הרוכב בשמים לעזרת עמו, אשר קיומו הנצחי הוא מעונם, והזרועות הנצחיות מתחתם לתומכם. הוא מגרש את האויב מפניהם ומושיב את ישראל בבטחה ובברכה. אשריך ישראל, הוא קורא: מי כמוך, עם נושע ומוגן בידי ה' עצמו? זוהי נימת ביטחון נישאת לחתום בה חיים שלמים של הנהגה.
המבט מנבו
אז עולה משה מערבות מואב אל הר נבו, אל ראש הפסגה, מול יריחו. שם מראה לו ה' את כל הארץ המובטחת פרושה לנגד עיניו, מן הגלעד ועד דן, על פני נחלות השבטים בצפון ובדרום, ועד עיר התמרים יריחו והבקעה שלמטה. זאת, אומר לו ה', הארץ שנשבע לאברהם, ליצחק וליעקב לתת לזרעם. ה' נתן למשה לראותה במו עיניו, אך הוא לא יעבור להיכנס אליה. הרגע אוצר בתוכו גם הגשמה וגם צער שקט.
פטירת משה
שם בארץ מואב, מת משה, עבד ה', בגיל מאה ועשרים, על פי ה', שהמסורת מבינה כפטירה בנשיקה אלוקית ענוגה. ה' עצמו קובר אותו בגיא, ועד היום לא ידע איש את מקום קברו. אף שהגיע לגיל כזה, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ישראל בוכה עליו שלושים יום, ויהושע, מלא רוח חוכמה כי סמך משה את ידיו עליו, נוטל את ההנהגה. התורה נותנת למשה את מילת השבח האחרונה: לא קם עוד נביא בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ואשר עשה לעיני כל ישראל את האותות והמופתים הגדולים שאיש לא השתווה להם.