הנר התמידי
הפרשה נפתחת בציווי לעם להביא שמן זית זך וכתוש למאור המשכן. אהרן ובניו מופקדים על הדלקת הנר התמיד הזה, כדי שיבער מערב עד בוקר באוהל מועד. הלהבה היציבה ניצבת מחוץ לפרוכת החוצצת מפני הארון, אות מתמיד לקרבת ה'. הטיפול בה הופך לאחת מחובותיה הראשונות והמתמשכות ביותר של הכהונה.
בגדי כבוד
אחר כך מצווה ה' לעשות בגדים מיוחדים לאהרן ולבניו, ארוגים בידי אמנים מיומנים לכבוד ולתפארת. אהרן, שישמש כהן גדול, מקבל שמונה בגדים, ובניו ארבעה כל אחד. ביניהם האפוד, מלבוש ארוג של זהב, תכלת, ארגמן ותולעת שני; המעיל בגון תכלת שמוקף פעמוני זהב ורימוני בד המצלצלים בלכתו; וציץ זהב על המצח שחרות עליו קודש לה'. בגדים אלו אינם קישוט בלבד: הם מסמנים את הלובש כמובדל לעבודת קודש ומעניקים יופי לעבודת ה'.
החושן
הבגד המורכב מכל הוא החושן, חושן המשפט הנישא על הלב. משובצות בו שתים עשרה אבנים יקרות בארבע שורות, ועל כל אחת חרות שם אחד משבטי ישראל, כך שאהרן נושא את כל העם לפני ה' בכל עת שהוא נכנס אל הקודש. מקופלים בתוך החושן האורים והתומים, שדרכם אפשר לבקש את הדרכת ה' ברגעים של הכרעה לאומית גדולה. כך לעולם אין הכהן הגדול עומד לבדו: הוא נושא את האומה כולה על לבו.
שבעת ימי המילואים
אחר כך מתאר ה' את הטקס המפואר שיכתיר את אהרן ובניו לכהונה. במשך שבעה ימים הם נרחצים, מולבשים בבגדיהם ונמשחים בשמן, ומוקרבים קרבנות לטהר את המזבח ולכפר עליהם. דם ניתן על אוזנו, בוהן ידו ובוהן רגלו של כל כהן, ומקדיש את שמיעתם, את מעשיהם ואת צעדם לעבודת ה'. דרך טקס בן השבוע הזה הופכים בני אהרן למשרתים ראויים לגשת אל הקודש.
קרבן התמיד
הפרשה פונה אל הקרבן שיעגן כל יום במשכן: כבש המוקרב מדי בוקר וכבש שני מדי אחר הצהריים, יחד עם סולת, שמן ויין. קרבן התמיד הזה ממסגר את מקצב העבודה משחר עד ערב. ה' מבטיח שדרך עבודה זו ייוועד עם ישראל וישכון בקרבם, ושהם יידעו אותו כאלוקים שהוציאם ממצרים. מטרת כל המשכן זורחת כאן: לא הבניין לשם עצמו, אלא אלוקים הבוחר לשכון בקרב עמו.
מזבח הזהב
לבסוף מצווה ה' על עשיית מזבח זהב קטן לקטורת, שיעמוד בתוך המשכן לפני פרוכת הארון. בכל בוקר וערב, כשאהרן מטיב את הנרות, הוא מקטיר עליו קטורת ריחנית, ומעלה ענן שקט של מסירות לצד האור. פעם בשנה מקבלות קרנותיו כפרה מיוחדת ביום הכיפורים, המסמנת אותו כקודש קדשים. עם מזבח זה מתקרבות ההוראות למשכן ולעבודתו אל סיומן.