השבת תחילה
משה מקהיל את כל העדה, ובטרם יורם קרש אחד, הוא מזכיר להם את השבת. ששה ימים ניתנים למלאכה, אך השביעי קדוש, יום מנוחה שלמה שבו אף מלאכת הקודש של המשכן חייבת לחדול, ואין להבעיר אש. בהקדימה את השבת, מלמדת התורה שהבנייה לה' לעולם אינה גוברת על הגבולות שקבע ה'. הקדושה בזמן קודמת לקדושה במרחב.
לב נדיב
משה מזמין כל מי שלבו נודב אותו להביא מתנות למשכן: זהב, כסף ונחושת, צמר צבוע בגוונים עשירים, פשתן משובח, עורות, שמן, בשמים ואבנים יקרות. גברים ונשים נוהרים קדימה, הנשים טוות חוט במו ידיהן והנשיאים מביאים את האבנים היקרות ואת השמנים. כל מתנה היא נדבה חופשית, הניתנת מאהבה ולא מחובה. אומה ששקעה זה עתה בחטא מגלה כעת את שמחת הנתינה למען דבר קדוש.
חוכמה לבנות
משה מכריז שה' ייחד את בצלאל ואת אהליאב, ומילא אותם חוכמה, תבונה ומלאכה, ואת המתת ללמד אחרים. עובדים מיומנים נאספים סביבם ופונים לעבודה על כל חלק במשכן. העם ממשיך לנדב בחופשיות כזו שהאמנים אומרים למשה שכבר יש יותר מדי, והוא נאלץ להעביר קול במחנה לחדול מן הנתינה. זו בעיה נדירה ויפה: נדיבות שיש לרסנה.
המשכן קם
האמנים מתחילים במבנה עצמו. הם אורגים את יריעות המשכן הגדולות, מחברים אותן לכיסויים, ופורשים מעליהן את יריעות החוץ המגנות של שיער עזים ועורות. קרשי עץ זקופים מצופים זהב מותאמים אל אדני כסף להקמת הקירות, ופרוכת ארוגה בעושר נתלית לחצוץ את החדר הפנימי ביותר, שבו ינוח הארון. קרש אחר קרש ויריעה אחר יריעה, מקבל המשכן את צורתו.
כלי הקודש
בצלאל עצמו יוצר את הכלים הקדושים מכל. הוא בונה את ארון הזהב להחזיק את הלוחות, וכיסויו מוכתר בשני כרובים בכנפיים פרושות, ומעצב את שולחן הזהב ללחם הפנים ואת מנורת הזהב הטהור המקושה מחתיכה אחת. הוא עושה גם את מזבח הזהב לקטורת ומרקח את שמן המשחה הקדוש ואת הקטורת הריחנית. כל כלי נעשה בקפידה, מוכן ליום שבו יקום המשכן לתחייה בעבודה.
מזבח וחצר
העבודה נעה החוצה אל החצר. בצלאל עושה את מזבח הנחושת הגדול לקרבנות ואת כיור הנחושת, העשוי מן המראות המלוטשות שנדבו הנשים. סביב כל המשכן הוא מקים מכלול קלעי פשתן על עמודים, ומסך ארוג לשערו. עם השלמת החצר, כל רכיב גשמי של המשכן ניצב כעת מוכן להרכבה.