אתם ניצבים
הקריאה נפתחת בכל ישראל הניצבים יחד לפני ה' לבוא בבריתו: ראשים וזקנים, אנשים, נשים וטף, עד חוטב העצים ושואב המים. איש אינו נותר בחוץ, ובאופן יוצא דופן כובלת הברית לא רק את הנוכחים אלא כל דור העתיד לבוא. משה מזהיר מפני השורש הנסתר של עבודה זרה ומפני האדם המדמה בסתר שיוכל ללכת בשרירות לבו ועדיין למצוא שלום. אחר כך הוא מבדיל בין הנסתרות, השייכות לה', לבין הנגלות, השייכות לישראל ולבניו לחיות לפיהן.
תשובה ובחירה בחיים
הברית מפנה מקום לאחת ההבטחות המלאות תקווה שבתורה. אף פזור אל קצות הארץ, מנבא משה, יוכל העם להשיב את גלותו אל לבו, לשוב אל ה' בכל לבבו, ולהתקבץ הביתה בלבבות מחודשים. הוא מבטיח להם שדרך חיים זו אינה רחוקה בשמים ולא מעבר לים, אלא קרובה מאוד, בפיהם ובלבבם. בהעידו בהם את השמים ואת הארץ, הוא מציב לפניהם את החיים ואת המוות, את הברכה ואת הקללה, וקורא להם בכל כוחו לבחור בחיים.
פרידת משה
עתה מתחילה פרשת וילך, והנימה עוברת לפרידה. משה אומר לעם שהוא בן מאה ועשרים שנה ואינו יכול עוד לצאת ולבוא לפניהם, ושה' אמר לו כי לא יעבור את הירדן. ובכל זאת הוא מחזק אותם: ה' עצמו ילך לפניהם, ויהושע ינהיגם בחצייה אל הניצחון. בקוראו ליהושע קדימה לעיני כל ישראל, מצווה אותו משה להיות חזק ואמיץ, ומבטיח שה' לא ירפה ממנו ולא יעזבהו.
הפקדת התורה
משה כותב את התורה הזאת ונותנה לכוהנים ולזקנים הנושאים את הארון. הוא מצווה שאחת לשבע שנים, בשנת השמיטה בחג הסוכות, ייקהל כל העם, אנשים, נשים, טף וגרים, לשמוע את התורה נקראת בקול כדי שילמדו ליראה את ה'. בכינוס הגדול הזה, הידוע לימים כהקהל, שב כל אדם להיות תלמיד. ההוראה הכתובה נועדה להיות נחלת העם כולו, לעולם לא קניינם של מעטים.
שירה לעדות
ה' קורא למשה וליהושע אל אוהל מועד ומופיע בעמוד ענן. הוא מנבא, בצער, שאחרי מות משה יתעה העם אחר אלילי נכר ויפר את הברית, וכי ימים קשים יבואו. לכן מצווה ה' את משה לכתוב שירה וללמדה לישראל, מנגינה שתעמוד על שפתותיהם כעד נאמן כשיזדקקו יותר מכול למצוא את דרכם חזרה. משה מסיים לכתוב את התורה ומניחה לצד הארון, ואז מקהיל את העם לשמוע את דברי השירה.