שבת ולב נדיב
משה מקהיל את כל העדה ופותח, בטרם כל בנייה, בשבת: ששה ימים למלאכה, אך השביעי יום מנוחה קדוש שאף מלאכת הקודש של המשכן אינה גוברת עליו. אחר כך הוא קורא לנדבות, והעם נענה בנדיבות גואה, מביא זהב, כסף, נחושת, צמר צבוע, פשתן משובח, עורות, שמן ואבנים יקרות. גברים ונשים נותנים בחופשיות מן הלב, עד שהאמנים מודיעים שיש יותר מדי ומשה נאלץ לומר לעם לחדול. אותה אומה שנתנה פעם את זהבה לעגל שופכת אותו כעת ברצון אל בית לה'.
חוכמה לבנות
ה' מייחד שני אמני מלאכה, בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן, וממלא אותם חוכמה, כישרון ואת המתת ללמד אחרים. סביבם מתקבצת סדנה של אמנים מוכשרים, גברים ונשים כאחד תורמים את כישוריהם למשימה הקדושה. כל יד נדיבה מוצאת מקום במלאכה. מה שהחל כתוכנית אלוקית עובר כעת אל האומנות האנושית.
המשכן וכליו
האמנים בונים את המבנה עצמו: יריעות האריג והכיסויים השכובים של האוהל, הקרשים מצופי הזהב העומדים באדני כסף, והפרוכת החוצצת את החדר הפנימי ביותר. בצלאל יוצר את כלי הקודש, את הארון וכרוביו, את השולחן ללחם הפנים, את מנורת הזהב הטהור, ואת מזבח הזהב לקטורת. בחוץ הוא עושה את מזבח הנחושת הגדול ואת הכיור, העשוי מן המראות שנדבו הנשים, ומקיף את הכל בחצר של קלעי פשתן. חלק אחר חלק, כל חלק במשכן מוכן.
חשבון ישר
עם פתיחת הפרשה השנייה, עוצרת התורה לתת חשבון מלא של החומרים: סך הזהב, הכסף והנחושת וכיצד בדיוק שימש כל אחד. הכסף ממחציות השקל של המפקד הופך לאדנים שמתחת לקירות, בעוד הזהב והנחושת מעוצבים לכלים ולאבזרים. חשבון שקוף זה אינו מותיר מקום לספק לגבי האוצרות שהופקדו בידי משה. אף בעבודת ה', עומדת התורה על יושר גמור.
המלאכה הושלמה
אחר כך נארגים בגדי הכהונה, האפוד והחושן המשובץ, המעיל בפעמונים וברימונים, וציץ הזהב שחרות עליו קודש לה', כל אחד נעשה בדיוק כפי שציווה ה'. לבסוף מביא העם את כל המשכן אל משה, כל קרש, כלי ובגד מונחים לפניו. הוא בוחן את הכל, רואה שנעשה בדיוק כפי שציווה ה', ומברך את העם על מלאכתם הנאמנה. אומה שנשברה פעם בעגל הזהב עומדת כעת שלמה שוב סביב משימה שהושלמה.
הכבוד יורד
בראשון בניסן, שנה לאחר יציאת מצרים, מקים משה את המשכן, מציב כל חלק במקומו ומקדש את אהרן ובניו לעבודה, ועושה הכל בדיוק כפי שציווה ה'. עם השלמת המלאכה, שוכן ענן על אוהל מועד וכבוד ה' ממלא את המשכן, עד שמשה עצמו אינו יכול להיכנס. מכאן ואילך שוכן הענן עליו יומם ואש לילה, ומדריך את ישראל במסעותיהם. וכך מסתיים ספר שמות בה' השוכן בגלוי בקרב עמו.